במשך שנים רבות לימדתי אומנות במסגרות שונות, בעיקר עם ילדים, ותמיד הרגשתי שהאומנות מצליחה להגיע למקומות שהמילים לא מגיעות אליהם. בין אם זו ילדה שציירה רק בענן אחד, או נער שבחר להשתמש רק בגוונים כהים – תמיד ראיתי את זה, הרגשתי את זה, וחיפשתי דרך להבין לעומק מה עומד מאחורי זה.
ידעתי שאני רוצה להתקדם. הבנתי שהשלב הבא בחיי המקצועיים צריך לכלול גם כלים טיפוליים, ולא רק פדגוגיים. אבל האמת? לא ידעתי מאיפה להתחיל. כאמא לילדים, חרדית, שמנהלת בית ועובדת – לא היה לי פשוט לראות איך אני יוצאת למסע לימודים.
עד שפגשתי את חוי ארנפלד
השם של חוי ארנפלד עלה בשיחה מקרית עם אחת החברות שלי, שסיפרה על מסלול מותאם ללימודים אקדמיים עבור נשים מהמגזר החרדי. נשמע מעניין, חשבתי לעצמי. מה כבר יש להפסיד? הרמתי טלפון – ושם התחיל הכול.
מהרגע הראשון הרגשתי שזו לא עוד תוכנית לימודים, אלא מישהי שמבינה את הצרכים שלי. ההתאמה, הרגישות, ההקשבה לפרטים הקטנים – כל אלו נתנו לי ביטחון לקפוץ למים. לא הייתי לבד. קיבלתי ליווי אישי, תכנון מסלול שמתחשב בכל מה שאני, ותמיכה שלא עוזבת גם הרבה אחרי שמתחילים ללמוד.
התהליך שבנה לי גשר לעולם חדש
מה שמשך אותי במיוחד במסלול היה שהוא לא דרש ממני לשנות את החיים שלי – אלא להשתלב בהם. יום לימודים אחד בשבוע, בשעות נוחות, בהתחשבות מלאה בחגים, בצומות ובאורח החיים שלנו. קבוצת נשים חרדיות כמוני, כולנו יחד באותה סירה, כל אחת עם הסיפור שלה, אבל עם מטרה משותפת אחת – להתפתח.
אחרי בחינה מעמיקה של תחומי העניין שלי, הרקע המקצועי והשאיפות לעתיד, חוי הציעה לי להירשם למסלול של תואר שני בתרפיה באומנות. היא הסבירה לי מה נלמד שם, איך זה בנוי, ואיך זה יכול להתאים בדיוק למה שאני מחפשת – חיבור בין אומנות, טיפול ורגש.
הלימודים: חוויה מעשירה ומעמיקה
התוכנית כללה מגוון רחב של קורסים שעסקו בתחומים כמו פסיכולוגיה, שיטות טיפול, אבחון, תהליכים קבוצתיים, התמודדות עם טראומה דרך יצירה, ועוד. כל נושא שהועבר בקורסים נגע בדיוק בנקודות שרציתי להבין לעומק – איך להשתמש ביצירה כדי להקשיב לנפש.
היה גם חלק מעשי מאוד משמעותי – סטאז', התנסות טיפולית עם הדרכה, ושיחות עיבוד שהעמיקו את ההבנה. פתאום קיבלתי לא רק כלים, אלא גם שפה. למדתי איך לזהות סימנים, איך לתכנן תהליך טיפולי, ואיך לגשת לרגש חבוי דרך צבע, חומר, תנועה ודמיון.
המפגשים עם המרצים היו מעוררי השראה. מדובר באנשים שחיים את התחום, חלקם מטפלים קליניים עם ניסיון של שנים. השיח היה עמוק, מכבד, ומותאם לרוח של המסגרת.
האפשרויות שפתאום נפתחו
בתום הלימודים הרגשתי שדלתות חדשות נפתחו בפניי. התואר העניק לי הכשרה רשמית לעסוק בטיפול רגשי, ופתח בפניי מגוון אפיקים תעסוקתיים. כיום אני עובדת בקליניקה פרטית, מטפלת בילדים ובנשים, ומעבירה גם סדנאות קבוצתיות.
כמו כן, זכיתי להשתלב בפרויקט טיפולי קהילתי שנועד לסייע לילדים ממשפחות רווחה, שם אני משתמשת בכלים שלמדתי כדי לעזור להם לעבד חוויות דרך יצירה.
וזה לא הכול – בכל מקום שבו הצגתי את ההסמכה שלי, כולל בגופים ציבוריים, קיבלתי הכרה ותוקף אמיתי. מדובר במסלול לימודים מלא ועשיר, כזה שמקנה תואר מוכר ויכולת אמיתית לעסוק בתחום.
למה זה כל כך חשוב?
כי היום, יותר מתמיד, יש צורך באנשי טיפול שמבינים לא רק תיאוריה – אלא גם הקשר. כאלה שבאים מתוך החברה החרדית, שמכירים את הרגישויות, שמבינים את השפה ואת עולם הערכים.
כאישה חרדית שעובדת מול נערות ונשים מהמגזר, אני יודעת כמה משמעותי זה שהן יושבות מולי ומרגישות בנוח לשתף, לצייר, לחשוף, בלי לחשוש שישפטו אותן או שלא יבינו את הרקע ממנו הן באות.
חוי – לא רק מדריכה, אלא מלווה לחיים
לכל אורך הדרך, חוי הייתה שם. מהיום הראשון של הרישום, דרך השיבוץ, הליווי, הסיוע המנהלי, ועד לשלב פתיחת הקליניקה שלי. גם כשהיו לי שאלות, חששות, או התלבטויות – ידעתי שיש לי למי לפנות.
הרגשתי שהיא לא סתם פתחה מסלול – אלא יצרה שליחות. נתנה בית. ולי – נתנה כנפיים.
כל אבן בדרך, כל שלב, היה מדויק, מתוכנן ונעשה מתוך ראייה רחבה של הצרכים שלנו – כנשים, כאימהות, וכבעלות חלומות.
כשהחלום הופך למציאות
היום, כשאני מתבוננת לאחור, אני מבינה כמה הדרך שעברתי השפיעה עליי – לא רק מקצועית, אלא גם אישית. לא מדובר רק בתואר, אלא בהפיכה לאשת טיפול של ממש, עם כלים, ידע, וביטחון עצמי ללכת בדרך שנועדה לי.
והחלק הכי מרגש? זה שאני יודעת שלא משנה באיזה שלב את נמצאת – החלום הזה יכול להתגשם גם עבורך. אם רק תמצאי את היד שמושיטה לך את הגשר. עבורי, זו הייתה חוי.
